Introduction

There is a classic adage, “It took G‑d one moment to take the Jews out of Egypt, but 40 years to take Egypt out of the Jews.” That saying is certainly relevant regarding the message of this sichah, which describes the scene as the Jews arrived at the Sea of Reeds, with their experience as slaves still fresh in their minds and the awareness of freedom yet to be internalized.

As the Midrash relates, at that time, they divided into four groups, each one with a different perspective how to respond to the approaching Egyptian army. Each of these approaches was an ordinary human response – a way that a person might think of resolving such a predicament. But G‑d showed them a new path, a way to act in tandem with Him, and thus rise above all challenges.

The Rebbe explains how the Torah’s narrative is not only historical, but also applicable to the manner in which we relate to challenges in our Divine service today.

Four Camps, One Response

1

As the Jews left Egypt and approached the Sea of Reeds, they were pursued by Pharaoh and his army. Moshe reassured them, saying,1 “Do not fear. Stand firm and see the salvation that G‑d will bring about for you today, for the Egyptians you see today, you will never see again. G‑d will fight for you, and you shall remain silent.”

Commenting on these verses, the Mechilta explains that when the Jews reached the edge of the sea, terrified by the advancing Egyptians, they broke into four camps, each advocating a different course of action.

One camp said, “Let us throw ourselves into the sea,” i.e., rather than return to slavery under Pharaoh, they preferred to drown themselves in the sea.

The second camp said, “Let us return to Egypt.” They were willing to submit to bondage again.

The third camp said, “Let us wage war against them.” They advocated doing battle with Pharaoh and his army, hoping that they would be victorious.

The fourth camp said, “Let us cry out to G‑d because of them.” Rather than follow any of these approaches, this camp advocated appealing to G‑d for help.

א

נָאכְדֶעם ווִי דִי אִידְן זַיְינֶען אַרוֹיס פוּן מִצְרַיִם, אוּן זַיְינֶען גֶעקוּמֶען צוּם יַם סוּף, ווֶערְנְדִיק נָאכְגֶעיָאגְט פוּן פַּרְעֹה מִיט דִי מִצְרִיִּים, הָאט זֵיי מֹשֶׁה רַבֵּינוּ גֶעזָאגְט: “אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה’ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם, כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תוֹסִיפוּ לִרְאוֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם. ה’ יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן”. זָאגְט אוֹיף דֶעם דִי מְכִילְתָּא49, אַז קוּמֶענְדִיק צוּם בְּרֶעג יַם, אִיז צוּלִיב דֶער מוֹרָא פַאר דִי מִצְרִיִּים, הָאבְּן זִיךְ דִי אִידְן צֶעטֵיילְט אִין פִיר כִּיתּוֹת מִיט פִיר פַארְשִׁידֶענֶע מֵיינוּנְגֶען: אֵיין כִּתָּה הָאט גֶעזָאגט, “לִיפּוֹל אֶל הַיָּם”, מֶען זָאל זִיךְ אַרַיְינְווַארְפְן אִין יַם אַרַיְין (זִיךְ דֶערְטְרִינְקֶען, אַבִּי נִיט ווֶערְן צוּרִיק קְנֶעכְט בַּיי פַּרְעֹה); אַן אַנְדֶער כִּתָּה הָאט גֶעזָאגְט “לָשׁוּב לְמִצְרַיִם”, אַז מֶען זָאל זִיךְ אוּמְקֶערְן קֵיין מִצְרַיִם (אוּן ווֶערְן ווִידֶער עֲבָדִים צוּ פַּרְעֹה); נָאךְ אֵיינֶע הָאט גֶעזָאגְט “לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה כְּנֶגְדָּן” – מִלְחָמָה הַאלְטְן מִיט פַּרְעֹה אוּן זַיְין חַיִל (אֶפְשָׁר ווֶעט זִיךְ דִי אִידְן אַיְינְגֶעבְּן זֵיי צוּ מְנַצֵּחַ זַיְין); אוּן דִי פֶערְטֶע כִּתָּה הָאט גֶעהַאלְטְן מֶען זָאל נִיט טָאן קֵיין אֵיינֶע פוּן דִי אַלֶע זַאכְן, נָאר “נְצַוֵּחַ כְּנֶגְדָּן” – שְׁרַייְעֶן צוּם אוֹיבֶּערְשְׁטְן עֶר זָאל הֶעלְפְן.

Moshe’s words cited in the two aforementioned verses included a response to each of these four camps. “Stand firm and see the salvation that G‑d will bring about” was addressed to those who advocated throwing themselves into the sea. “For the Egyptians you see today, you will never see again” was addressed to those who advocated returning to Egypt. “G‑d will fight for you” was addressed to those who advocated war with the Egyptians. “And you shall remain silent” was addressed to those who advocated calling out to G‑d in prayer.

אוּן אוֹיף יֶעדֶער מֵיינוּנְג פוּן דִי פִיר כִּתּוֹת הָאט מֹשֶׁה רַבֵּינוּ גֶעעֶנְטְפֶערְט אִין דִי צְווֵיי אוֹיבְּן-גֶעבְּרַאכְטֶע פְּסוּקִים. צוּ דִי ווָאס הָאבְּן גֶעזָאגְט “לִיפּוֹל אֶל הַיָּם”, אִיז צוּ זֵיי גֶעווֶען דֶער עֶנְטְפֶער: “הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה’ – (שְׁטַארְקְט אוּן) שְׁטֶעלְט זִיךְ אוֹיף אוּן זֶעט דִי יְשׁוּעָה פוּן אוֹיבֶּערְשְׁטְן. צוּ דֶער כִּתָּה ווָאס הָאט גֶעזָאגְט “לָשׁוּב לְמִצְרַיִם”, הָאט מֶען גֶעעֶנְטְפֶערְט: “כִּי כַּאֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם גו’ עוֹד עַד עוֹלָם”, אַז אִיר ווֶעט שׁוֹין זֵיי (דִי מִצְרִיִּים) מֶער קֵיינְמָאל נִיט אָנְקוּקְן. דִי ווָאס הָאבְּן גֶעזָאגְט מֶען זָאל מִלְחָמָה הַאלְטְן מִיט דִי מִצְרִיִּים, הָאט מֶען זֵיי דֶערוֹיף גֶעעֶנְטְפֶערְט: “ה’ יִלָּחֵם לָכֶם” – דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער ווֶעט פַאר אַיְיךְ מִלְחָמָה הַאלְטְן מִיט מִצְרַיִם. אוּן צוּ דֶער פֶערְטֶער כִּתָּה ווָאס הָאט גֶעזָאגְט, אַז מֶען זָאל שְׁרַייְעֶן אוּן בֶּעטְן דֶעם אוֹיבֶּערְשְׁטְן, אִיז גֶעקוּמֶען דֶער עֶנְטְפֶער: “וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן” – אִיר זָאלְט שְׁווַיְיגְן אוּן נִיט מִתְפַּלֵּל זַיְין.

What then should have been the proper course of action? G‑d told Moshe,2 “Speak to the Children of Israel and have them journey forth,” meaning they should proceed further on the path leading to Mount Sinai to receive the Torah there, this being the goal of the Exodus from Egypt.

נָאר ווָאס דֶען זָאל מֶען טָאן – “דַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ”: גֵייט ווַיְיטֶער אִין דֶער רִיכְטוּנְג ווָאס פִירְט צוּם בַּארְג סִינַי צוּ מְקַבֵּל זַיְין דָארְט דִי תּוֹרָה, ווָאס דָאס אִיז דֶער צְווֶעק פוּן אַרוֹיסְגֵיין פוּן מִצְרַיִם.

It is difficult to understand: How could all four camps be answered at once?3 Their positions seemed diametrically opposed to each other. For example, the suggestion to return to Egypt was the direct antithesis of the Exodus from Egypt and was entirely different from drowning in the sea. The concept of returning to Egypt was out of the question for those who advocated drowning, so much so that they were willing to sacrifice their lives – as well as sacrifice themselves spiritually, for suicide is forbidden4 – so that they would not have to submit to the Egyptians again. And when looking from an inner perspective – what went on within the souls of all the Israelites – the camp which advocated battling Pharaoh and his armies differed even more radically from the camp that advocated return to Egypt. Instead of submitting again to slavery, they were willing to battle their former masters, confident that they would be victorious. How much more so is the despair reflected in the first approach of throwing themselves into the sea opposed to the feelings and the mindset of those who followed the fourth approach, which advocated praying to G‑d, trusting that everything is dependent only on Him.

The intent of the latter group was certainly positively oriented. As is well known, praying to G‑d for all one’s needs, particularly when one is in dire straits, is the core of the mitzvah of prayer.5This is a mitzvah of great importance, for it expresses faith in G‑d and His Omnipotence. For this reason, there are certain opinions which consider this a mitzvah klallis, a mitzvah of all-encompassing and general importance – so encompassing that it cannot be considered one of the 613 mitzvos of the Torah.6

דַארְף מֶען פַארְשְׁטֵיין, ווִי קוּמְט עֶס ווָאס דִי עֶנְטְפֶערְס צוּ דִי אַלֶע פִיר אוֹיבְּנְדֶערְמָאנְטֶע כִּתּוֹת – ווָאס לִכְאוֹרָה זַיְינֶען דָאךְ זֵייעֶרֶע סְבָרוֹת זֵייעֶר ווַיְיט אֵיינֶע פוּן דֶער צְווֵייטֶער – ווֶערְן אַרַיְינְגֶענוּמֶען אַלֶע צוּזַאמֶען אִין דֶער זֶעלְבֶּער אֲמִירָה50? דִי סְבָרָא פוּן “לָשׁוּב לְמִצְרַיִם”, אוּמְקֶערְן זִיךְ צוּרִיק אִין גָּלוּת מִצְרַיִם (ווָאס אִיז אִינְגַאנְצְן דָאס פַארְקֶערְטֶע פוּן יְצִיאַת מִצְרַיִם), אִיז דָאךְ גֶענְצְלַאךְ אַנְדֶערְשׁ פוּן דֶער סְבָרָא פוּן “לִיפּוֹל אֶל הַיָּם” – ווָאס בַּיי דֶער כִּתָּה אִיז אַזוֹיפִיל גֶעווֶען אָפְּגֶעפְרֶעגְט דָאס אוּמְקֶערְן זִיךְ קֵיין מִצְרַיִם, בִּיז זֵיי זַיְינֶען גֶעווֶען גְרֵייט אוֹיף מְסִירַת נֶפֶשׁ, צוּ דֶערְטְרִינְקֶען זִיךְ אִין יַם, מְסִירַת נֶפֶשׁ אוֹיךְ בְּרוּחְנִיּוּת – ווָארֶעם מֶען טָאר זִיךְ נִיט מְאַבֵּד זַיְין לָדַעַת51 – עֶס אִיז גֶעווֶען אַ תְּנוּעָה פוּן מְסִירַת נֶפֶשׁ, אַבִּי נִיט צוּ אַרַיְינְפַאלְן אִין דִי הֶענְט פוּן פַּרְעֹה. אִין תְּנוּעוֹת הַנֶּפֶשׁ – אִיז דִי סְבָרָא פוּן אוּמְקֶערְן זִיךְ קֵיין מִצְרַיִם נָאךְ מֶער בִּסְתִירָה צוּ דֶער סְבָרָא פוּן דֶער כִּתָּה ווָאס הָאט גֶעפָאדֶערְט צוּ מִלְחָמָה הַאלְטְן מִיט פַּרְעֹה וְחֵילוֹ. אַ תְּנוּעָה פוּן עַבְדוּת – אַ תְּנוּעָה פוּן מְרִידָה אוּן, אַדְּרַבָּה, מְנַצֵּחַ זַיְין דֶעם אָדוֹן; אִין גֶעפִיל אוּן הַנָּחָה (דֶעם אָפְּלֵייג) בַּא זִיךְ – אִיז עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה דִי עֶרְשְׁטֶע סְבָרָא אִין קֶעגְנְזַאץ צוּ דִי ווָאס הָאבְּן גֶעזָאגְט אַז מְ’זָאל שְׁרַייְעֶן אוּן מִתְפַּלֵּל זַיְין צוּם אוֹיבֶּערְשְׁטְן. דִי הַנָּחָה פוּן יִאוּשׁ – דִי הַנָּחָה אַז עֶס הֵיינְגְט אָפּ נָאר אִין דֶעם אוֹיבֶּערְשְׁטְן. וְכַיָּדוּעַ דֶער עִנְיָן פוּן צוּ בֶּעטְן בַּיי דֶעם אוֹיבֶּערְשְׁטְן אוֹיף אַלֶע בַּאדֶערְפֶענִישְׁן, אוּן בַּאזוּנְדֶערְס אִין אַן עֵת צָרָה – דֶער שׁוֹרֶשׁ וְתוֹכֶן הַמִּצְוָה52, אַ מִצְוָה נַעֲלֵית בְּיוֹתֵר, ווַיְיל אִין אִיר ווֶערְט אוֹיסְגֶעדְרִיקְט דֶער עִנְיַן הָאֱמוּנָה אִין דֶעם אוֹיבֶּערְשְׁטְן אוּן זַיְין יְכוֹלֶת כו’ – בִּיז אַז (לְכַמָּה דֵעוֹת) אִיז צוּלִיבּ דֶעם ווָאס זִי אִיז אַ מִצְוָה כְּלָלִית ווֶערְט זִי נִיט גֶערֶעכְנְט אִין דֶער צָאל פוּן דִי תַּרְיַ”ג מִצְווֹת53

It is true that the confrontation at the sea took place before the Giving of the Torah, i.e., before prayer was defined as a mitzvah.7 Nevertheless, the fact that it is considered a lofty mitzvah after the Giving of the Torah indicates that it was also of great importance even earlier.

(כָאטשׁ דַאן אִיז נָאךְ גֶעווֶען פַאר מַתַּן תּוֹרָה, אֵיידֶער תְּפִלָּה הָאט בִּכְלַל גֶעקֶענְט אָנְגֶערוּפְן ווֶערְן מִצְוָה54, אִיז אָבֶּער דֶערְפוּן ווָאס נָאךְ מַתַּן תּוֹרָה אִיז זִי אַ מִצְוָה נַעֲלֵית בְּיוֹתֵר, פַארְשְׁטַאנְדִיק אַז אוֹיךְ פְרִיעֶר אִיז עֶס גֶעווֶען אַן עִנְיָן נַעֲלֶה),

Selections from Likkutei Sichos - Shemot (SIE)

Insights into the Weekly Parshah by the Lubavitcher Rebbe selected from the Likkutei Sichos series.

Buy Now More Info

Given the drastic differences between these four positions, how could the response to all these different and even opposite positions be addressed by one statement?

הַיְינְט ווִי קוּמְט עֶס ווָאס דִי אָנְווַיְיזוּנְגֶען צוּ דִי פִיר פַארְשִׁידֶענֶע, קֶעגְנְגֶעזֶעצְטֶע כִּתּוֹת זַיְינֶען גֶעגֶעבְּן גֶעווָארְן אִין אֵיין עֶנְטְפֶער?

Also, it is necessary to understand the order in which the Torah mentions the approaches of these four groups (as understood from the order in which the Torah rebuts them), first rebutting the approach of drowning in the sea, then returning to Egypt, etc. Seemingly, Moshe should first have rebutted the least developed approach in terms of the Jews’ strength of character – the submissive willingness to return to Egypt – and only afterwards, the increasingly stronger approaches of throwing themselves into the sea, waging war against the Egyptians, and finally, prayer.

מֶען דַארְף אוֹיךְ פַארְשְׁטֵיין דֶעם סֵדֶר ווִי אִין דֶער תּוֹרָה ווֶערְן אוֹיסְגֶערֶעכְנְט (דוּרְךְ דִי עֶנְטְפֶערְס ווָאס הָאבְּן זֵיי שׁוֹלֵל גֶעווֶען) דִי סְבָרוֹת פוּן דִי פִיר כִּתּוֹת: צוּם עֶרְשְׁטְן דִי סְבָרָא “לִיפּוֹל אֶל הַיָּם”, אוּן דֶערְנָאךְ – “לָשׁוּב לְמִצְרַיִם”; לִכְאוֹרָה הָאט מֶען צוּם אַלֶעם עֶרְשְׁטְן גֶעדַארְפְט שׁוֹלֵל זַיְין דֶעם “לָשׁוּב לְמִצְרַיִם”, דֶער גָאר נִידֶערִיקֶער סוּג סְבָרָא, אוּן עֶרְשְׁט שְׁפֶּעטֶער אוֹיךְ שׁוֹלֵל זַיְין דִי אַלְץ הֶעכֶערֶע סוּגִים: “לִיפּוֹל אֶל הַיָּם”, “לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה” בִּיז “נְצַוֵּחַ כְּנֶגְדָּן”.

There is another point that also requires clarification: Why were all these approaches unacceptable? True, it was necessary to negate the desire to return to Egypt, for that represented the opposite of G‑d’s intent in the Exodus. Similarly, casting oneself into the sea is unthinkable, for a Jew should never fall into such despair, much less act on it.8 However, the notion of doing battle with Pharaoh and his army appears to be constructive.9 And calling out to G‑d, praying and giving oneself over to Him entirely, certainly appears to be the best approach. Seemingly, it expresses an even deeper commitment to G‑d than to “journey forth,” for setting out could also result from fear of Pharaoh or some other matter, while prayer emphasizes absolute reliance on G‑d.

סְ'אִיז אוֹיךְ נִיט פַארְשְׁטַאנְדִיק: פַארְווָאס זַיְינֶען טַאקֶע אָפְּגֶעפְרֶעגְט אַלֶע סְבָרוֹת פוּן דִי כִּתּוֹת? דָאס ווֶעלְן אוּמְקֶערן זִיךְ קֵיין מִצְרַיִם, אִיז פַארְשְׁטַאנְדִיק פַארְווָאס מְ'הָאט עֶס שׁוֹלֵל גֶעווֶען – סְ'אִיז דָאךְ אִינְגַאנְצְן דֶער הֵיפֶּךְ פוּן יְצִיאַת מִצְרַיִם; אַרַיְינְווַארְפְן זִיךְ אִין יַם הָאט אוֹיךְ קֵיין אָרְט נִיט – אַ אִיד טָאר קֵיינְמָאל נִיט אַרַיְינְפַאלְן אִין יִאוּשׁ רַחֲמָנָא לִצְלָן. וּבִפְרַט נָאךְ אַלֵיין טָאן אַ מַעֲשֶׂה בְּזֶה55. אָבֶּער מִלְחָמָה הַאלְטְן קֶעגְן פַּרְעֹה וְחֵילוֹ אִיז דָאךְ לִכְאוֹרָה אַ גְלַיְיכֶע זַאךְ56, אוּן ווֶער רֶעדט – "נְצַוֵּחַ כְּנֶגְדָּן", בֶּעטְן בַּיי דֶעם אוֹיבֶּערְשְׁטְן, אִיז דָאךְ דִי בֶּעסְטֶע עֵצָה – מֶען גִיט זִיךְ אִינְגַאנְצְן אַווֶעק צוּ דֶעם אוֹיבֶּערְשְׁטְן. אֲפִילוּ דוּרְךְ דֶעם דֶּרֶךְ פוּן "וְיִסָּעוּ", גֵיין ווַיְיטֶער, דְרִיקְט זִיךְ נִיט אוֹיס דָאס אִיבֶּערְגֶעבְּן זִיךְ לַה' – אַזוֹיפִיל ווִי דוּרְךְ תְּפִלָּה, ווַיְיל דֶער "וְיִסָּעוּ", קֶען אוֹיךְ קוּמֶען פוּן פַּחַד פַאר פַּרְעֹה, אָדֶער פוּן אַנְדֶערֶע סִיבּוֹת.

Leaving Egypt Entirely

2

These questions can be resolved by deepening our appreciation of the significance of the splitting of the sea. The splitting of the sea was the final stage of the Exodus. Until then, the Jews continued to share a connection with Egypt. Even when the Jews departing Egypt passed Pi HaChiros (lit., “the Mouth of Freedom”) – according to Egyptian custom, any slave escaping his master who passed this landmark became free10 – they were still pursued by Pharaoh and his army, who, according to the natural pattern, would certainly have been victorious.11

When was the Exodus from Egypt completed? Only at the splitting of the Sea of Reeds.12 For this reason, the Tosefta13 requires that we recall – and relive – the splitting of the sea every day, just as the Exodus must be recalled every day. For until the splitting of the sea, our people were not truly free of Egypt.

(These historical events are paralleled by stages within our daily Divine service. Each day, there are elements of our Divine service that correspond to the Exodus from Egypt and others that correspond to the splitting of the sea.) Through reliving the splitting of the sea, we complete our personal experience of the Exodus.

ב

מִיט קְרִיעַת יַם סוּף אִיז פַארְעֶנְדִיקְט גֶעווָארְן דָאס אַרוֹיסְגֵיין פוּן מִצְרַיִם. בִּיז דַאן הָאבְּן אִידְן נָאךְ אַלְץ גֶעהַאט אַ שַׁיְיכוּת צוּ מִצְרַיִם. מִיר זֶעעֶן דָאךְ, אַז אֲפִילוּ נָאכְדֶעם ווִי דִי אִידְן זַיְינֶען, אַרוֹיסְגֵייעֶנְדִיק פוּן מִצְרַיִם, צוּגֶעקוּמֶען צוּ פִּי הַחִירוֹת – ווָאס לוֹיט דֶעם מִנְהָג פוּן מִצְרַיִם אִיז יֶעדֶער קְנֶעכְט גֶעווָארְן אַ בֶּן חוֹרִין צוּקוּמֶענְדִיק צוּ פִּי הַחִירוֹת57 – זַיְינֶען זֵיי נָאךְ אַלְץ גֶעווָארְן נָאכְגֶעיָאגְט פוּן פַּרְעֹה וְחֵילוֹ, ווֶעלְכֶע הָאבְּן דִי אִידְן עַל פִּי טֶבַע גֶעמוּזְט מְנַצֵּחַ זַיְין58, ווֶען אִיז אִינְגַאנְצְן פַארְעֶנְדִיקְט גֶעווָארְן דִי יְצִיאָה פוּן גָּלוּת מִצְרַיִם – עֶרְשְׁט בְּשַׁעַת קְרִיעַת יַם סוּף59. דֶערִיבֶּער שְׁטֵייט אִין תּוֹסֶפְתָּא60, אַז מְ’דַארְף דֶערְמָאנֶען קְרִיעַת יַם סוּף יֶעדְן טָאג, אַזוֹי ווִי מְ’דַארְף מַזְכִּיר זַיְין יְצִיאַת מִצְרַיִם בְּכָל יוֹם; ווָארוּם כָּל זְמַן מְ’הַאלְט נָאךְ פַאר קְרִיעַת יַם סוּף אִיז מֶען נִיט זִיכֶער אוֹיךְ מִיט דֶער יְצִיאָה פוּן מִצְרַיִם) דָאס זֶעלְבֶּע אִין דֶער עֲבוֹדָה רוּחְנִית פוּן יְצִיאַת מִצְרַיִם וּקְרִיעַת יַם סוּף יֶעדְן טָאג).

The fact that the splitting of the sea, the consummation of the Exodus, came only after the negation of all of these four approaches and the fulfillment of G‑d’s command to “journey forth,” is also relevant to us as we experience the spiritual counterpart to the Exodus “in each and every generation, and each and every day.”14To leave Egypt, we each must “journey forth.” However, by choosing the approach of any of the four camps, even the approach of crying out to G‑d, we are settling for a less-than-complete departure from spiritual exile.

דֶערְפוּן ווָאס קְרִיעַת יַם סוּף, גְּמַר יְצִיאַת מִצְרַיִם, הָאט גֶעקֶענְט זַיְין עֶרְשְׁט נָאךְ דֶעם ווִי מְ'הָאט שׁוֹלֵל גֶעווֶען דִי דֵעוֹת פוּן אַלֶע פִיר כִּתּוֹת אוּן מְ'הָאט גֶעפָאלְגְט דֶעם צִיוּוּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: "וְיִסָּעוּ" – אִיז פַארְשְׁטַאנְדִיק, אַז אוֹיךְ בַּא דֶער יְצִיאַת מִצְרַיִם הָרוּחְנִית פוּן "בְּכָל דּוֹר וָדוֹר וְכָל יוֹם וָיוֹם"61, מוּז זַיְין דִי הַנְהָגָה פוּן "וְיִסָּעוּ"; אוּן אוֹיבּ מֶען פִירְט זִיךְ לוֹיט אַ דֵעָה פוּן דִי ד' כִּתּוֹת, אֲפִילוּ דִי הַנְהָגָה פוּן "וּנְצַוֵּחַ כְּנֶגְדָּן", קֶען מֶען נִיט אַרוֹיסְגֵיין פוּלְשְׁטֶענְדִיק פוּן מִצְרַיִם.

An End to Concealment

3

Experiencing the spiritual counterpart of the Exodus is a two-fold undertaking involving both the initial departure from Egypt, and its consummation, the splitting of the Sea of Reeds.

ג

אִין דֶער עֲבוֹדָה הָרוּחְנִית פוּן יְצִיאַת מִצְרַים דַארְפְן, בִּכְלָלוּת, זַיְין בֵּיידֶע זַאכְן: דִי הַתְחָלָה פוּן יְצִיאַת מִצְרַיִם, אוּן דֶער גְּמַר – קְרִיעַת יַם סוּף.

First, we must leave the boundaries and limitations15 that the animal soul imposes on the G‑dly soul. Although each of us lives in this material world, the world of kelipah, in which the wicked are more powerful than the righteous,16 every Jew must realize that no one has dominion over him; he is not controlled by Pharaoh, King of Egypt. On the contrary, a Jew serves G‑d alone; as G‑d declared,17 “ ‘They are My servants,’ and not the servants of servants.”

True, the yetzer hara and the animal soul, the counterparts of Pharaoh and Egypt, strive to limit and restrain the powers of the G‑dly soul, and attempt to drain the satisfaction that a Jew derives from his observance of the Torah and its mitzvos.18Nevertheless, a Jew proceeds with kabbalas ol, accepting G‑d’s yoke and committing himself to serving only G‑d rather than Pharaoh in every aspect of his actual conduct. This path takes him out of Egypt and brings him to “the Mouth of Freedom.”

צוּם עֶרְשְׁטְן דַארְף מֶען אַרוֹיסְגֵיין פוּן דִי מְצָרִים וְהַגְבָּלוֹת פוּן נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית ווָאס בַּאשְׁרֶענְקֶען דִי נֶפֶשׁ הָאֱלֹקִית. אַ אִיד דַארְף ווִיסְן, אַז הֲגַם עֶר גֶעפִינְט זִיךְ אִין עוֹלָם הַזֶּה, עוֹלַם הַקְּלִיפּוֹת, וואוּ דִי רְשָׁעִים זַיְינֶען שְׁטַארְקֶער62 – אִיז אוֹיף אִים קֵיינֶער נִיט קֵיין בַּעַל הַבַּיִת, עֶר אִיז נִיט אוּנְטֶערְגֶעווָארְפְן צוּ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם. אַ אִיד דִינְט נָאר דֶעם אוֹיבֶּערְשְׁטְן: “עֲבָדַי הֵם – וְלֹא עֲבָדִים לַעֲבָדִים”63. כָאטשׁ דֶער יֵצֶר הָרָע אוּן נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית, פַּרְעֹה אוּן מִצְרַיִם, שְׁטַארְקְן זִיךְ צוּ בַּאגְרֶענֶעצְן, מִיט זֵייעֶרֶע מְצָרִים וּגְבוּלִים, דִי כֹּחוֹת פוּן נֶפֶשׁ הָאֱלֹקִית אוּן פַארְשְׁקְלַאפְן זֵיי אוּן זֵיי ווִילְן צוּנֶעמֶען בַּיי אַ אִידְן זַיְין גֶעשְׁמַאק אִין תּוֹרָה אוּן מִצְווֹת64 – שְׁטֵייט דֶער אִיד אִין אַ תְּנוּעָה פוּן קַבָּלַת עוֹל, עֶר נֶעמְט אוֹיף זִיךְ דֶעם עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם, צוּ דִינֶען נָאר דֶעם אוֹיבֶּערְשְׁטְן, אוּן נִיט פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם, אִין אַלְץ ווָאס אִיז נוֹגֵעַ צוּם פּוֹעֵל מַמָּשׁ; אוּן דוּרְךְ דֶעם גֵייט עֶר אַרוֹיס פוּן עַבְדוּת צוּ מִצְרַיִם אוּן גֶעפִינְט זִיךְ בַּיי פִּי הַחִירוֹת.

Nevertheless, as mentioned above, the Exodus from Egypt does not represent the consummation of this process. Speaking in terms of the analogy: even after being freed from servitude, an escaped slave’s life is still lacking. He has not changed the focus of his life and still operates with a slave mentality. Similarly, when a Jew has yet to find satisfaction in G‑dliness and performs his Divine service only as an expression of kabbalas ol,19it is possible for Pharaoh and his army to pursue him and attempt to subjugate him again. The constraints and limitations of the yetzer hara and the animal soul – and the concealment of G‑dliness brought about by the world – battle to limit and conceal the light of the G‑dly soul.

אָבֶּער, ווִי גֶעזָאגְט, אִיז דִי יְצִיאָה פוּן מִצְרַיִם נָאךְ נִיט פוּלְשְׁטֶענְדִיק, ווַיְיל ווִיבַּאלְד אַז קֵיין גֶעשְׁמַאק אִין גֶ-טְלֶעכְקַיְיט הָאט עֶר נִיט, נָאר עֶר טוּט אַלְץ בְּלוֹיז מִיט קַבָּלַת עוֹל65, בְּמֵילָא, יָאגְן זִיךְ נָאךְ אִים פַּרְעֹה וְחֵילוֹ ווִידֶער צוּ מְשַׁעְבֵּד זַיְין אִים. דָאס הֵייסְט, אַז דִי מְצָרִים וְהַגְבָּלוֹת פוּן יֵצֶר הָרָע וְנֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית אוּן דֶער הֶעְלֵם פוּן ווֶעלְט קֶעמְפְן נָאךְ אַלְץ אוֹיף צוּ בַּאגְרֶענֶעצְן אוּן פַארְשְׁטֶעלְן דֶעם אוֹר פוּן נֶפֶשׁ הָאֱלֹקִית.

Therefore, Divine service that leads to a complete departure from Egypt is necessary. There must be a stage which parallels the splitting of the Sea of Reeds, of which it is written,20 “He transformed the sea into dry land.” This phrase can be understood as an analogy: The term “sea” refers to the Divine power concealed within creation, like the sea covers and conceals everything contained within it. “Dry land” refers to the revelation of this Divine power. In personal terms, one’s Divine service makes it possible for him to appreciate the G‑dliness present within every entity, and this awareness takes him “out of Egypt” entirely. Then, the world no longer conceals G‑dly light for him; instead he perceives G‑dliness within every aspect of existence.

דֶערִיבֶּער מוּז אוֹיךְ זַיְין דִי עֲבוֹדָה ווָאס בְּרֶענְגְט דֶעם פוּלְשְׁטֶענְדִיקְן אַרוֹיסְגֵיין פוּן מִצְרַיִם – קְרִיעַת יַם סוּף: "הָפַךְ יָם לְיַבָּשָׁה"66 (עֶר פַארְווַאנְדְלְט יַם אִין טְרִיקֶענִישׁ), דָאס הֵייסְט, אַז דֶער כֹּחַ אֱלֹקִי ווָאס אִיז פַארְדֶעקְט אִין דֶער בְּרִיאָה – "יָם" (ווִי דֶער יַם ווָאס פַארְשְׁטֶעלְט אוֹיף אַלְץ ווָאס אִין אִים), קוּמְט אַרוֹיס בְּגִילּוּי – "יַבָּשָׁה". אוּן ווֶען עֶר פּוֹעֵל'ט דוּרְךְ זַיְין עֲבוֹדָה צוּ דֶערְזֶען בְּגִילּוּי דֶעם אֱלֹקוּת פוּן יֶעדֶער זַאךְ, גֵייט עֶר אַרוֹיס אִינְגַאנְצְן פוּן מִצְרַיִם, ווַיְיל ווֶעלְט פַארְשְׁטֶעלְט אִים שׁוֹין נִישְׁט מֶער דֶעם אוֹר אֱלֹקִי, אַדְּרַבָּה, אִין ווֶעלְט גּוּפָא זֶעט עֶר גֶ-טלֶעכְקַיְיט.

Between Egypt and the Sea

4

The attitudes of all four camps were expressed after the beginning of the Exodus. As such, it is apparent that the spiritual counterparts of these approaches do not hinder the actual observance of the Torah and its mitzvos, for a Jew motivated by an approach which contradicts the Shulchan Aruch has not left Egypt at all. Nevertheless, subscribing to one of these approaches indicates that a person has not yet “crossed the Sea of Reeds,” i.e., the concealment of G‑dliness brought about by the world still affects him. As a result, Pharaoh and his army frighten him, causing him to adopt one of the approaches of these four camps.

In order to bring about a personal splitting of the Sea of Reeds, drowning the army of Egypt and overcoming the final restraints and limitations of exile, it is necessary to first negate each of the approaches put forward by the four camps.

ד

ווִיבַּאלְד אַז אַלֶע סְבָרוֹת פוּן דִי פִיר כִּתּוֹת זַיְינֶען אוֹיסְגֶעדְרִיקְט גֶעווָארְן נָאךְ דֶער הַתְחָלָה פוּן יְצִיאַת מִצְרַיִם, מוּז מֶען זָאגְן, אַז דִי אַלֶע סְבָרוֹת מוּזְן נִיט שְׁטֶערְן דֶעם קִיּוּם פוּן תּוֹרָה וּמִצְווֹת בְּפּוֹעֵל – (ווָארוּם אוֹיבּ סְ'אִיז פַארַאן בַּיי אַ אִידְן אַ סְבָרָא ווָאס זִי אִיז מְנַגֵּד צוּם שׁוּלְחָן עָרוּךְ, אִיז עֶס אַ בַּאווַיְיז אַז עֶר אִיז נָאךְ גָאר נִיט אַרוֹיס פוּן מִצְרַיִם) – סְ'אִיז מֶער נִיט ווָאס עֶר הַאלְט נָאךְ פַאר קְרִיעַת יַם סוּף, פַאר אִים פַארְשְׁטֶעלְט נָאךְ דֶער הֶעְלֵם וְהֶסְתֵּר פוּן ווֶעלְט אוּן דֶערְפַאר הָאבְּן בַּיי אִים פַּרְעֹה וְחֵילוֹ אַן אָרְט אוּן זֵיי טוּעֶן אוֹיף דִי סְבָרוֹת פוּן דִי פִיר כִּתּוֹת. אוּן בִּכְדֵי צוּ פּוֹעֵל זַיְין קְרִיעַת יַם סוּף, ווָאס דוּרְךְ דֶעם ווֶעט דֶערְטְרוּנְקֶען ווֶערְן דֶער חֵיל מִצְרַיִם אוּן עֶס ווֶעלְן אַרָאפְּגֶענוּמֶען ווֶערְן אַלֶע מְצָרִים וּגְבוּלִים, מוּז מֶען פְרִיעֶר אָפְּפְרֶעגֶן יֶעדֶער הַנְהָגָה לוֹיט דִי סְבָרוֹת פוּן דִי פִיר כִּתּוֹת.

Parallels Within Our Divine Service

5

The verses cited above allude to the four camps in ascending order: In one’s Divine service, the easiest approach is to throw oneself into the sea. Since we are living in a world in which Pharaoh and his army can, Heaven forbid, be victorious, a person may not want to have anything to do with the world at all. He may opt to seclude himself entirely from it, to “throw himself into the sea,” so to speak, by seeking purification in the sea of Torah, prayer, and teshuvah and thereby connect himself to G‑d.

But what about the world? And what about one’s fellow Jews? What about taking some action to end Pharaoh’s rule over the entire world? The person who wants to seclude himself seeks to escape these questions. First of all, he retorts, “Let someone else deal with these matters.” In general, he argues, “Why must I be concerned with G‑d’s hidden secrets?21 These are G‑d’s issues; I don’t have to be concerned with taking care of the world. I have to worry about taking care of myself.” To avoid the challenges he would face, he decides to “throw himself into the sea,” and divorce himself from the world at large.

ה

דִי פִיר כִּתּוֹת, ווִי זֵיי ווֶערְן מְרוּמָּז אִין דִי פְּסוּקִים, זַיְינֶען אִין דֶעם סֵדֶר פוּן מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה: דִי לַיְיכְטְסְטֶע הַנְהָגָה אִין עֲבוֹדָה אִיז “לִיפּוֹל אֶל הַיָּם”: ווִיבַּאלְד סְ’אִיז אַזַא ווֶעלְט וואוּ פַּרְעֹה וְחֵילוֹ קֶענֶען חַס וְשָׁלוֹם הָאבְּן אַ נִצָּחוֹן, ווִיל עֶר מִיט דֶער ווֶעלְט אִינְגַאנְצְן נִיט הָאבְּן צוּ טָאן. עֶר ווֶעט זִיךְ אָפְּשְׁלִיסֶען, אַרַיְינְווַארְפְן זִיךְ אִין “יַם” – אִין אַ “יַם” ווָאס אִיז מְטַהֵר – יַם שֶׁל תּוֹרָה, יַם שֶׁל תְּפִלָּה, יַם שֶׁל תְּשׁוּבָה, אוּן פַארְבִּינְדְן זִיךְ דוּרְךְ דֶעם מִיטְן אוֹיבֶּערְשְׁטְן. אַי, ווָאס ווֶעט זַיְין מִיט דֶער ווֶעלְט, מִיט אַ צְווֵייטְן אִידְן, טָאן עֶפֶּעס אַז פַּרְעֹה זָאל נִיט זַיְין קֵיין מוֹשֵׁל בְּכִיפָּה (אַלֵיין הֶערְשֶׁער)? דְרֵייט עֶר זִיךְ אַרוֹיס: עֶרְשְׁטְנְס, זָאל טָאן אִין דֶעם עֶמֶעצֶער אַנְדֶערְשׁ; אוּן בִּכְלַל, “בַּהֲדֵי כָּבְשֵׁי דְרַחֲמָנָא לָמָּה לָךְ”67 – סְ’אִיז דֶעם אוֹיבֶּערְשְׁטְנְס אַ זַאךְ; אִיךְ בִּין נִיט מְחוּיָּב צוּ פַארְזָארְגְן דִי ווֶעלְט. זַיְין עִנְיָן – זָאגְט עֶר – אִיז צוּ בַּאווָארֶענֶען זִיךְ אַלֵיין: ווֶעט עֶר זִיךְ אַרַיְינְווַארְפְן אִין יַם אוּן זִיךְ אָפְּשֵׁיידְן פוּן ווֶעלְט.

In the vernacular, such a person would be called “a tzaddik in peltz,” a tzaddik who wraps himself in a heavy fur coat to keep warm and protect himself against the world’s bitter winds, while rationalizing why he does nothing to warm others by saying, “What can I do? I don’t have the power to warm the entire planet.”

Yes, he concedes that he could do something to warm up another Jew, perhaps another two Jews. Indeed, he could quite conceivably warm up a corner of the world. But this is not for him. His conception of his own eminence doesn’t allow him to be concerned with such “trivial” things; he thinks only about grandiose matters, warming up the entire world. Since he knows full well that he does not have the capacity to achieve that goal, he puts on a warm fur and thinks that taking care of himself will suffice.

אַזַא סָארְט הַנְהָגָה פְלֶעגְט מֶען רוּפְן “אַ צַדִּיק אִין פֶּעלְץ”. עֶר טוּט אָן אַ פֶּעלְץ בִּכְדֵי אִים זָאל זַיְין ווַארֶעם. דָאס ווָאס אִין ווֶעלְט הֶערְשְׁט אַ בִּיטֶערֶע קֶעלְט – ווָאס קֶען עֶר דֶערְצוּ טָאן? עֶר אִיז דָאךְ נִיט בְּכוֹחַ אָנְווַארֶעמֶען דִי גַאנְצֶע ווֶעלְט. אֶלָּא עֶר קֶען דָאךְ אָנְווַארֶעמֶען נָאךְ אַ אִידְן, נָאךְ צְווֵיי אִידְן, אָנְווַארֶעמֶען אַ ווִינְקְל פוּן ווֶעלְט – דָאס אִיז אָבֶּער פַאר אִים קֵיין עִנְיָן נִיט. לוֹיט זַיְין גְרוֹיסְקַיְיט – קוּמֶען אִין בַּאטְרַאכְט נָאר גְרוֹיסֶע זַאכְן: אָנְווַארֶעמֶען אַ גַאנְצֶע ווֶעלְט. אוּן ווִיבַּאלְד אַז דָאס אִיז נִיט פַאר זַיְינֶע כֹּחוֹת – טוּט עֶר אָן אַ “פֶּעלץ” אוּן – יוֹצֵא.

A loftier form of Divine service is displayed by one who desires to “return to Egypt.” Such a person knows that “[G‑d] did not create [the world for] chaos, but to become a settled place.”22He accepts the premise that since we are commanded to involve ourselves in the world, we must participate in worldly activities, as it is stated,23 “Against your will, you live.” Whether he wants to or not, such a person acknowledges – albeit begrudgingly – that he must live in the world, with the body and with the animal soul, for this is what G‑d wants.

Accordingly, when such a person is given a clear instruction to perform a particular good deed, he will compel himself to do it. But it will be “harsh labor” for him, performed without life or feeling. He certainly will not seek to expend effort to illuminate his body and his portion of the world, for he does not feel any enthusiasm about what he is doing. He does only what is necessary – and when it is necessary – to fulfill the instructions he was given.

אַ הֶעכֶערֶער אוֹפֶן אִין עֲבוֹדָה אִיז – “לָשׁוּב לְמִצְרַיִם”: עֶר ווֵייסְט אַז דִי כַּוָּנָה אִיז “לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ”68, מֶען הֵייסְט טָאן אִין ווֶעלְט, מוּז עֶר דָאךְ דָאס נֶעבַּאךְ טָאן, “וְעַל כָּרְחָךְ אַתָּה חַי”69, עֶר מוּז זִיךְ גֶעפִינֶען אִין עוֹלָם הַזֶּה, אִין אַ גוּף וְנֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית – אַזוֹי הָאט דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער גֶעווָאלְט. אִיז דֶערְפַאר בְּשַׁעַת עֶס ווֶעט קוּמֶען צוּ עֶם אַ הוֹרָאָה, אַ קְלָארֶע אָנְווַיְיזוּנְג עֶר זָאל טָאן אַ גֶעווִיסֶע פְּעוּלָּה טוֹבָה אִין ווֶעלְט, ווֶעט עֶר זִי מוּזְן טָאן, דָאס אִיז אָבֶּער בַּיי אִים אַן עֲבוֹדַת פֶּרֶךְ – אָן אַ חַיּוּת אוּן אָן אַ רֶגֶשׁ, אוּן אַוַדַאי אַז עֶר ווֶעט נִיט גֵיין זוּכְן אוּן ווֶעט נִיט לִיגְן מִיט אַ הִשְׁתַּדְּלוּת צוּ בַּאלַיְיכְטְן זַיְין גּוּף אוּן זַיְין חֵלֶק אִין עוֹלָם, ווַיְיל עֶר הָאט אִין דֶעם נִיט קֵיין חַיּוּת; עֶר טוּט נָאר ווֶען אוּן ווַיְיל עֶר מוּז אוֹיסְפָאלְגְן אַ הוֹרָאָה.

In general, such a person is haunted by despair. He is overcome by a feeling of futility, that he will be unable to accomplish anything – not with the world at large, nor even with himself. There is no way he can prevent a “return to Egypt.” In Egypt, i.e., the material world, he will serve as a slave. This is the destiny and lot to which he feels resigned. Only because he is obligated to observe the directives of the Shulchan Aruch does he fulfill them,but for him this is “harsh labor.” When the sun rises, he davens the morning prayersat the earliest time permissible,24the most desirable halachic option.When the time comes for afternoon prayers, he recites that service. When he must eat, he makes a blessing before and after. And if he meets another Jew who asks him for a favor, he will do the favor, but he does everything without any desire or pleasure.

Even when someone comes and tells him that there is a Jew nearby whom he can help with material or spiritual matters, he realizes that the commandment to “love your neighbor as yourself”25 mandates him to help the person, and so he offers assistance.

However, he does everything without any real desire and derives no pleasure from it. He does not invest any life or energy in what he does. For him, it is just another dreary task, another part of the hard labor he must perform. He has already lost all hope; he sees himself permanently mired in Egypt.

בִּכְלַל שְׁטֵייט עֶר אִין אַ תְּנוּעָה פוּן יִאוּשׁ. עֶר הַאלְט אַז עֶר ווֶעט אַלְץ אֵיינְס גָארְנִישְׁט קֶענֶען אוֹיפְטָאן – נִיט מִיט דֶער ווֶעלְט אוּן אֲפִילוּ נִיט מִיט זִיךְ. עֶר ווֶעט שׁוֹין נִיט קֶענֶען אוֹיסְמַיְידְן דֶעם “לָשׁוּב לְמִצְרַיִם”, עֶר ווֶעט מוּזְן זַיְין אַן עֶבֶד בַּיי מִצְרַיִם – ווֶעלְט, דָאס אִיז חֶלְקוֹ וְגוֹרָלוֹ, נָאר ווַיְיל עֶר מוּז דָאךְ מְקַיֵּים זַיְין ווָאס עֶס שְׁטֵייט אִין שׁוּלְחָן עָרוּךְ, טוּט עֶר דָאס, אָבֶּער אִין אַן אוֹפֶן פוּן “עֲבוֹדַת פֶּרֶךְ”: עֶס גֵייט אוֹיף דִי זוּן, דַאווְנְט עֶר וָתִיקִין; קוּמְט דִי צַיְיט פוּן מִנְחָה, דַאווְנְט עֶר מִנְחָה; דַארְף עֶר עֶסְן, מַאכְט עֶר אַ בְּרָכָה לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ; טְרֶעפְט עֶר אַ אִידְן ווָאס בֶּעט בַּא אִים אַ טוֹבָה, טוּט עֶר אִים דִי טוֹבָה. בִּיז אֲפִילוּ אַז בְּשַׁעַת מֶען קוּמְט צוּ אִים אוּן מְ’דֶערְצֵיילְט אִים אַז נִיט ווַיְיט גֶעפִינְט זִיךְ אַ אִיד ווֶעמֶען עֶר קֶען טָאן אַ טוֹבָה בְּגַשְׁמִיּוּת אָדֶער בְּרוּחְנִיּוּת, ווָאס מִצַּד הַדִּין פוּן “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ” מוּז עֶר יֶענֶעם הֶעלְפְן – טוּט עֶר דָאס. אָבֶּער אַלְץ ווָאס עֶר טוּט אִיז אָן אַ רָצוֹן, אָן אַ תַּעֲנוּג, אָן אַ חַיּוּת אוּן אָן קֵיין שׁוּם מֶרֶץ. בַּיי אִים טוּט זִיךְ עֶס אִין אַן אוֹפֶן פוּן עֲבוֹדַת פֶּרֶךְ, ווַיְיל עֶר אִיז שׁוֹין לְאַחַר הַיִּאוּשׁ, עֶר ווֶעט סַיי ווִי פַארְבְּלַיְיבְּן אִין מִצְרַיִם.

This approach to Divine service is painfully inadequate. Kabbalas ol, accepting G‑d’s yoke and serving Him as a servant serves a master, is the first stage in a Jew’s Divine service, but it is only the first stage.26 One must then proceed with energy and joy.

When a Jew studies Torah and realizes that this study establishes a connection between himself and G‑d, he should become charged with energy. It should be evident to even a casual observer that his study does not stem only from kabbalas ol, but is also permeated with joy.

Similar concepts apply with regard to the observance of the other mitzvos. When a person realizes that by writing the four Torah passages included in tefillin on an animal hide,he makes that hide a conduit for G‑dliness, and, afterwards, by donning the tefillin on his left arm and his head he carries out G‑d’s will,27 he should be overwhelmed with the greatest conceivable joy.

A Jew should feel that with every word of the Torah that he studies, and with every mitzvah which he observes, he prevails over the entire world.28Every word of Torah and every mitzvahreduces the influence of “Egypt” in the world.

But when a Jew lacks this awareness, and instead is overcome by despair, regarding the Torah and its mitzvos as a burden which he must drag about day after day without happiness or enthusiasm, he is carrying out “harsh labor” in Egypt.

קַבָּלַת עוֹל אוּן עֲבוֹדַת עֶבֶד אִיז טַאקֶע רֵאשִׁית הָעֲבוֹדָה, אָבֶּער נִיט מֶער ווִי רֵאשִׁית הָעֲבוֹדָה70. נָאךְ דֶעם דַארְף אוּן מוּז זַיְין חַיּוּת אוּן שִׂמְחָה. בְּשַׁעַת אַ אִיד לֶערְנְט תּוֹרָה אוּן עֶר ווֵייסְט אַז דוּרְךְ לִימּוּד הַתּוֹרָה ווֶערְט עֶר פַארְבּוּנְדְן מִיטְן אוֹיבֶּערְשְׁטְן, דַארְף דִי יְדִיעָה בַּיי אִים אַרוֹיסְרוּפְן אַ חַיּוּת, בִּיז אַז אוֹיךְ אַ צְווֵייטֶער ווָאס גֵייט פַארְבַּיי, זָאל זֶען אַז עֶר טוּט עֶס נִיט בְּלוֹיז מִיט קַבָּלַת עוֹל, נָאר אוֹיךְ מִיט שִׂמְחָה. אוּן אַזוֹי אִיז בַּנּוֹגֵעַ צוּ קִיּוּם שְׁאָר הַמִּצְווֹת: ווִיסְנְדִיק אַז ווֶען מֶען נֶעמְט אַ פֶעל פוּן אַ בְּהֵמָה אוּן מְ’שְׁרַיְיבְּט אוֹיף אִיר אָן דִי פִיר פַּרְשִׁיּוֹת, מַאכְט מֶען דֶערְמִיט פוּן דֶעם עוֹר הַבְּהֵמָה אַ כְּלִי צוּ אֱלֹקוּת, אוּן דֶערְנָאךְ ווֶען עֶר טוּט אָן דִי תְּפִילִּין אוֹיף דֶער לִינְקֶער הַאנְט אוּן אוֹיפְן קָאפּ פִירְט עֶר אוֹיס דֶעם רָצוֹן הָעֶלְיוֹן71 – דַארְף דָאס בַּיי אִים אַרוֹיסְרוּפְן דִי גְרֶעסְטֶע שִׂמְחָה. אַ אִיד דַארְף פִילְן ווִי דוּרְךְ יֶעדֶער ווָארְט תּוֹרָה ווָאס עֶר לֶערְנְט אוּן דוּרְךְ יֶעדֶער מִצְוָה ווָאס עֶר אִיז מְקַיֵּים נֶעמְט עֶר אַיְין דִי גַאנְצֶע ווֶעלְט72, עֶר מַאכְט קְלֶענֶער דֶעם מִצְרַיִם פוּן ווֶעלְט. אָבֶּער ווֶען עֶר שְׁטֵייט אִין אַ תְּנוּעָה פוּן יִאוּשׁ רַחֲמָנָא לִצְלָן אוּן עֶר פִילְט דִי תּוֹרָה וּמִצְווֹת ווִי אַ מַשָּׂא ווָאס עֶר מוּז זִי נֶעבַּאךְ שְׁלֶעפְּן מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ, אָן שִׂמְחָה אוּן אָן חַיּוּת, אִיז עֶס אַן עִנְיָן פוּן עֲבוֹדַת פֶּרֶךְ פוּן מִצְרַיִם.

A more advanced stage of Divine service is the decision to wage war against the world. Since one is unable to bear the concealment of G‑dliness in the world brought about by Pharaoh and his army, he battles against them. This is surely a loftier approach than returning to Egypt, for the warrior is not in despair. On the contrary, he feels the power of the forces of holiness and believes that they can overcome all the forces of impurity. And so he carries out his Divine service, his battle against “Pharaoh and his armies,” with unflagging energy.

But there’s a drawbackeven to this form of Divine service. Every phase of Divine service has an appropriate time. When G‑d is telling the Jewish people to proceed to “serve Me on this mountain,”29to receive the Torah, a person should not stop and seek to involve himself with other matters. When the time is appropriate for him to focus on illuminating the world with the light of Torah, it is inappropriate to begin waging war against Egypt. This is the time to “journey forth” and come one step closer to receiving the Torah and its mitzvos, and not to begin a battle with Egypt. Why devote one’s time and energy to battle instead of using them to come one step closer to Mount Sinai? Why waste these resources?

Moreover, aside from the fact that that the time should be used to advance toward the Giving of the Torah, there are further disadvantages to battle. Firstly, in a war, even the winning side suffers losses. Furthermore, we cannot know the source for the warrior’s decision to choose this approach of service. Does he ask G‑d or Moshe, G‑d’s servant, what to do? No, he declares war on his own, because in his own mind he decides that this is the correct approach, and he develops a battle plan based on his own mortal intellect.

Since the initiative is merely his own, it could very well be that his lust and drive for battle comes from outside the realm of holiness. Perhaps his personal nature tends toward gevurah, “might,” and therefore he is bent on war.30

With regard to trying to influence another through love, the Alter Rebbe writes31 that even if one does not succeed, one has not forfeited the reward generated by brotherly love. There is, however, no such reward for initiatives motivated by gevurah.

נָאךְ אַ הֶעכֶערֶער אוֹפֶן אִיז – “לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה כְּנֶגְדָּן”: נִיט קֶענֶענְדִיק סוֹבֵל זַיְין דֶעם הֶעְלֵם וְהֶסְתֵּר ווָאס פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְחֵילוֹ מַאכְן אוֹיף אִין ווֶעלְט, קֶעמְפְט עֶר קֶעגְן זֵיי. אַזַא עֲבוֹדָה אִיז הֶעכֶער פוּן “לָשׁוּב לְמִצְרַיִם”, ווָארוּם עֶר שְׁטֵייט נִיט אִין קֵיין תְּנוּעָה פוּן יִאוּשׁ, אַדְּרַבָּה, עֶר פִילְט דִי שְׁטַארְקַיְיט פוּן כֹּחוֹת הַקְּדוּשָּׁה אַז זֵיי קֶענֶען בַּאזִיגְן אַלֶע כֹּחוֹת הַטּוּמְאָה, וּבְמֵילָא טוּט עֶר זַיְין עֲבוֹדָה, דִי מִלְחָמָה קֶעגְן פַּרְעֹה וְחֵילוֹ, מִיט אַ חַיּוּת. דֶער חִסָּרוֹן אִין דֶעם אִיז: יֶעדֶער אוֹפֶן עֲבוֹדָה הָאט זִיךְ זַיְין צַיְיט, אַז דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער הֵייסְט גֵיין צוּם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹקִים עַל הָהָר הַזֶּה, צוּ מַתַּן תּוֹרָה – דַארְפְ’ן זִיךְ נִיט אָפְּשׁטֶעלְן אוּן זוּכְן, פַארְנֶעמֶען זִיךְ מִיט אַנְדֶערֶע זַאכְן. אַז זַיְין עֲבוֹדָה אִין דֶעם בַּאשְׁטִימְטְן זְמַן אִיז צוּ בַּאלַיְיכְטְן דִי ווֶעלְט מִיטְן אוֹר הַתּוֹרָה, הָאט קֵיין אָרְט נִיט אַנְשְׁטָאט דֶעם צוּ אָנְהֵייבְּן שְׁלָאגְן זִיךְ מִיט מִצְרַיִם. בַּיי אִים אִיז אִיצְט דֶער זְמַן פוּן “וְיִסָּעוּ”, גֵיין מִיט אַ שְׁרִיט נֶענְטֶער צוּ מַתַּן תּוֹרָה וּמִצְוֹת – נִיט לַעֲשׂוֹת (אוֹיפְטָאן, אָנְהֵייבְּן) אַ מִלְחָמָה מִיט מִצְרַיִם.

וּמוּבָן, אַז לְבַד זֹאת ווָאס דַאמָאלְס אִיז גֶעווֶען דֶער צִיוּוּי פוּן גֵיין צוּם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹקִים אִיז – בִּכְלַל אַ שָׁאד צוּ אַווֶעקְגֶעבְּן דִי צַיְיט אוּן כֹּחוֹת אוֹיף מִלְחָמָה, אוֹיבּ מֶען קֶען דָאס אוֹיסְנוּצְן אוֹיף גֵיין אוּן ווֶערְן מִיט אַ טְרִיט נֶענְטֶער צוּ הַר סִינַי. אוֹיךְ – בַּיי אַ מִלְחָמָה אִיז דָא שָׁאדְן וְהֶיזֵּק אוֹיךְ בַּיְים צַד הַמְנַצֵּחַ; אוֹיסֶער דֶעם, מֶען קֶען נִיט ווִיסְן פוּן ווַאנֶען עֶס קוּמְט בַּיי אִים דִי סְבָרָא צוּ טָאן אַזַא עֲבוֹדָה: ווִיבַּאלְד עֶר הָאט נִיט אָנְגֶעפְרֶעגְט דֶעם אוֹיבֶּערְשְׁטְן וּמֹשֶׁה עַבְדּוֹ ווָאס צוּ טָאן, נָאר עֶר טוּט אַזוֹי ווַיְיל עֶס קוּמְט בַּיי אִים אַזוֹי אוֹיס אִין זַיְין שֵׂכֶל, אוּן עֶר שְׁטֶעלְט אוֹיס זַיְין אֵייגֶענֶע מִלְחָמָה-סְטְרַאטֶעגְיֶע לוֹיט זַיְין מֶענְטשְׁלֶעכְן שֵׂכֶל – קֶען דָאךְ זֵייעֶר זַיְין אַז זַיְין קָאךְ אוּן מֶרֶץ אִין דֶער מִלְחָמָה קוּמֶען נִיט פוּן צַד הַקְּדוּשָּׁה, נָאר ווַיְיל עֶר אִיז בְּטֶבַע הַגְּבוּרוֹת כו’73. אוּן אִין דֶעם קַו הַגְּבוּרָה, אִיז דָאךְ נִיטָא דֶער וְהֵן לָא – לֹא הִפְסִיד74.

The loftiest of the four approaches manifested before the splitting of the sea was the urge to pray. A person who prays is attached and connected32 to G‑d, and is committed to carrying out G‑d’s will. He does not desire to “throw himself into the sea,” taking care of his own spiritual development and cutting himself off from the world. He realizes that G‑d wants the world to become a dwelling for Him.

Nor does he desire “to return to Egypt,” for he is not overcome with despair, G‑d forbid. On the contrary, he is absolutely secure in his trust in G‑d and believes without any doubt that what G‑d desires will surely prevail.

Nor does he seek to “wage war against them,” by using his own strategies and initiative. Since he is connected to G‑d and has subordinated his will to Him entirely, it is not befitting to speak of him having any personal desires. Therefore, his path of Divine service is not to try to change the way the world runs. Instead, he leaves that entirely to G‑d. He merely prays to G‑d that He help and ensure that everything that must be accomplished in the world be accomplished, hoping that G‑d will fulfill his requests and elevate the world.

דֶער הֶעכְסְטֶער אוֹפֶן פוּן דִי פִיר אִיז – “נְצַוֵּחַ כְּנֶגְדָּן”, תְּפִלָּה: עֶר אִיז בַּאהֶעפְט75 אוּן פַארְבּוּנְדְן מִיט דֶעם אוֹיבֶּערְשְׁטְן, אוּן ווִיל דוּרְכְפִירְן דֶעם אוֹיבֶּערְשְׁטְנְס רָצוֹן. דֶערְפַאר אִיז בַּיי אִים נִיט דִי תְּנוּעָה פוּן “לִיפּוֹל אֶל הַיָּם”, בַּאווָארֶענֶען זִיךְ אַלֵיין דוּרְךְ אָפְּשֵׁיידְן זִיךְ פוּן ווֶעלְט, ווָארוּם דֶער רָצוֹן הָעֶלְיוֹן אִיז דָאךְ אַז דִי ווֶעלְט זָאל זַיְין אַ דִּירָה לוֹ יִתְבָּרֵךְ; נִיט “לָשׁוּב לְמִצְרַיִם”, אַ תְּנוּעָה פוּן יִאוּשׁ רַחֲמָנָא לִצְלָן, ווָארוּם עֶר הָאט דֶעם בִּטָּחוֹן הַגָּמוּר, אָן קֵיינֶע סְפֵיקוֹת, אַז דֶעם אוֹיבֶּערְשְׁטְנְס רָצוֹן ווֶעט זִיךְ זִיכֶער דוּרְכְפִירְן; נִיט “לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה כְּנֶגְדָּן” דוּרְךְ אֵייגֶענֶע סְטְרַאטֶעגְיֶעס, ווָארוּם עֶר אִיז דָאךְ בַּאהֶעפְט אוּן אִינְגַאנְצְן בָּטֵל צוּם אוֹיבֶּערְשְׁטְן, אִיז דָאךְ נִיט שַׁיָּיךְ אַז עֶר זָאל הָאבְּן אֵייגֶענֶע רְצוֹנוֹת. דֶערִיבֶּער אִיז זַיְין עֲבוֹדָה – נִישְׁט צוּ מִישְׁן זִיךְ אִין סִדְרֵי הַנְהָגוֹת הָעוֹלָם אוּן עֶר גִיט אִיבֶּער אַלְץ צוּם אוֹיבֶּערְשְׁטְן, נָאר עֶר אִיז מִתְפַּלֵּל אוּן בֶּעט בַּיי אִים, אַז דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער זָאל הֶעלְפְן אִין ווֶעלְט אַלְץ ווָאס עֶס דַארְף זִיךְ אוֹיפְטָאן, אוּן עֶר הָאפְט צוּם אוֹיבֶּערְשְׁטְן אַז עֶר ווֶעט מְמַלֵּא זַיְין זַיְין בַּקָּשָׁה אוּן דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער ווֶעט אוֹיפְהוֹיבְּן דִי ווֶעלְט.

This represents an expression of self-nullification, and indeed can even involve the ultimate level of bittul, bittul bemetzius, utter self-transcendence. Still, this approach is lacking because the person sees everything as dependent on G‑d. He, the person who is praying, has resolved that he will not do anything to bring about change. This is not the proper path; work and initiative are necessary.

אִיז כָאטשׁ אַז דָאס אִיז אַ תְּנוּעָה פוּן בִּיטּוּל, בִּיז בִּיטּוּל בִּמְצִיאוּת, ווִיבַּאלְד אָבֶּער אַז עֶר הָאט אָפְּגֶעמַאכְט בַּא זִיךְ אַז עֶר, דֶער מִתְפַּלֵּל, טוּט אִין דֶעם גָארְנִיט, אִיז נִיט דָאס דֶער דֶּרֶךְ. עֶס דַארְף זַיְין – עֲבוֹדָה.

To Trust G‑d, and Yet Proceed on One’s Own Initiative

6

A Jew’s Divine service must combine two opposite thrusts. As emphasized above, his own work and labor are necessary. Simultaneously, however, it is demanded from him to rise above his personal self. He must realize that nothing he accomplishes is the result of “[his] strength and the power of [his] hand,” but that it is G‑d “Who gives [him] the power to prosper.”33

ו

כָאטשׁ מֶען מָאנְט פוּן אַ אִידְן עֶר זָאל נִיט זַיְין קֵיין מְצִיאוּת פַאר זִיךְ, עֶר זָאל הָאבְּן דִי הַכָּרָה אַז אַלְץ ווָאס עֶר טוּט אִיז עֶס נִיט בְּכֹחוֹ וְעוֹצֶם יָדוֹ נָאר “הוּא הַנּוֹתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל”76, דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער גִיט דֶעם כֹּחַ אוֹיף דֶעם, פוּנְדֶעסְטְווֶעגְן, צוּזַאמֶען דֶערְמִיט, מָאנְט מֶען בַּיי אַ אִידְן עֲבוֹדָה, עֶר זָאל טָאן מִיט דִי כֹּחוֹת ווָאס מְ’הָאט עֶם גֶעגֶעבְּן.

However, this reliance on G‑d should not rob a Jew of his initiative and his urge to achieve. Work is demanded of him, to labor with his G‑d-given potential. Just as G‑d fuses opposites, so too, it is demanded from a Jew who is connected to G‑d to combine opposite thrusts. He should have absolutely no sense of self, knowing it is G‑d who achieves everything, and yet simultaneously he must work and labor using his own power.

אַ אִיד אִיז דָאךְ פַארְבּוּנְדְן מִיטְן אוֹיבֶּערְשְׁטְן, אוּן אַזוֹי ווִי דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער אִיז נוֹשֵׂא הֲפָכִים, אַזוֹי מָאנְט מֶען אוֹיךְ פוּן אַ אִידְן צְווֵיי קֶעגְנְזַאצְן: בִּיטּוּל בִּמְצִיאוּת, עֶר זָאל ווִיסְן אַז אַלְץ טוּט דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער, אוּן פוּנְדֶעסְטְווֶעגְן זָאל בַּיי אִים זַיְין עֲבוֹדָה וִיגִיעָה בְּכֹחַ עַצְמוֹ דַּוְקָא.

These two contradictory thrusts come into play in a Jew’s efforts to earn a livelihood. On one hand, it is demanded from him to have simple faith that everything is granted by G‑d. Since all comes from G‑d, Who is the ultimate of good, it follows that whatever he receives must be good in a complete sense. If it appears to our material eyes that it is, G‑d forbid, the opposite of good, that itself proves that it comes from a very lofty level of goodness, the good of the hidden spiritual realms, a good so lofty it cannot be overtly revealed on this earthly plane.34 Simultaneously, it is asked of a Jew to manifest perfect trust (bitachon), believing without any doubt that he will receive overtly revealed good – i.e., goodness that can be recognized as such within his physical reality.

Bitachon does not mean trusting that G‑d will provide circumstances which He alone appreciates as good. Bitachon means trusting that G‑d will provide us with good that we all can appreciate as good even with our limited human understanding.

We must have such trust even when, according to natural circumstances, there is no reason or basis for it.35 Even then, one should trust that G‑d will surely help. For G‑d is not – Heaven forbid – limited, and He has the potential to change nature.

עַל דֶּרֶךְ ווִי בַּנּוֹגֵעַ צוּ צְרָכִים הַגַּשְׁמִיִּים פוּן אַ אִידָן, מָאנְט מֶען פוּן אִים צְווֵיי הֲפָכִיִּים: פוּן אֵיין זַיְיט זָאל עֶר הָאבְּן דִי אֱמוּנָה פְּשׁוּטָה אַז אַלְץ קוּמְט פוּן דֶעם אוֹיבֶּערְשְׁטְן, אוּן ווִיבַּאלְד אַז עֶס קוּמְט פוּן אוֹיבֶּערְשְׁטְן, ווָאס עֶר אִיז תַּכְלִית הַטּוֹב, אִיז דָאךְ אַלְץ טוֹב בְּתַכְלִית – אַי ווָאס לְעֵינֵי בָשָׂר זֶעט זִיךְ אָן אַז סְ’אִיז חַס וְשָׁלוֹם הֵיפֶּךְ הַטּוֹב, אִיז אַדְּרַבָּה, דָאס גּוּפָא ווַיְיזְט אוֹיף אַ גָאר הוֹיכֶער מַדְרֵיגָה אִין טוֹב (טוֹב פוּן עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא), ווָאס קֶען לְמַטָּה נִיט נִתְגַּלֶּה ווֶערְן77; וּבְיַחַד עִם זֶה, מָאנְט מֶען בַּיי אַ אִידְן דֶעם בִּטָּחוֹן הַגָּמוּר, אָן קֵיינֶע סְפֵיקוֹת, אַז עֶס ווֶעט זַיְין גוּט בְּטוֹב הַנִּרְאֶה וְהַנִּגְלֶה, ווָאס דֶער מֵיין פוּן בִּטָּחוֹן אִיז דָאךְ נִיט אַז עֶר אִיז בּוֹטֵחַ אַז דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער ווֶעט טָאן אַזַא זַאךְ ווָאס נָאר דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער ווֵייסְט אַז סְ’אִיז גוּט, נָאר עֶר אִיז בּוֹטֵחַ אַז דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער ווֶעט אִים מֵטִיב זַיְין בְּטוֹב הַנִּרְאֶה וְהַנִּגְלֶה, אַז אוֹיךְ דֶער מֶענְטשׁ ווֶעט זֶען אַז סְ’אִיז טוֹב. אוּן דֶעם בִּטָּחוֹן דַארְף מֶען הָאבְּן אֲפִילוּ אִין אַזַא צַיְיט ווֶען אִין טֶבַע זֶעט זִיךְ נִיט חַס וְשָׁלוֹם קֵיין שׁוּם אוֹיסְזִיכְט אוֹיף דֶעם78, אוּן פוּנְדֶעסְטְווֶעגְן אִיז עֶר בּוֹטֵחַ אַז דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער ווֶעט אִים זִיכֶער הֶעלְפְן, ווַיְיל דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער אִיז נִיט מוּגְבָּל חַס וְשָׁלוֹם וּבְיָדוֹ לְשַׁנּוֹת הַטֶּבַע.

When a person is forced to actually experience suffering – Heaven forbid – he should accept it with happiness,36 believing with perfect faith that this is true and complete good. When, however, suffering has yet to have been visited upon him, even though according to natural circumstances there seems no way of avoiding it, he must have perfect trust that G‑d will bring him overt and recognizable good.

אוֹיבּ סְ’זַיְינֶען שׁוֹין גֶעקוּמֶען יִסּוּרִים רַחֲמָנָא לִצְלָן אוֹיף אִים, דַארְף עֶר זֵיי מְקַבֵּל זַיְין בְּשִׂמְחָה79. גְלוֹיבְּן בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה אַז סְ’אִיז טוֹב גָּמוּר, אָבֶּער כָּל זְמַן סְ’זַיְינֶען נִיט גֶעקוּמֶען דִי יִסּוּרִים, אִיז אֲפִילוּ בְּשַׁעַת סְ’אִיז אַזוֹינֶע אוּמְשְׁטֶענְדְן ווָאס עַל פִּי טֶבַע אִיז נִיטָא קֵיין אוֹיסְזִיכְט צוּ פַארְמַיְידְן דִי יִסּוּרִים, דַארְף עֶר זַיְין בְּבִטָּחוֹן גָּמוּר, אַז דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער ווֶעט מִיט אִים מֵטִיב זַיְין בְּטוֹב הַנִּרְאֶה וְהַנִּגְלֶה. פוּן אַ אִידְן מָאנֶען זִיךְ בֵּיידֶע זַאכְן, ווַיְיל עֶר אִיז פַארְבּוּנְדְן מִיטְן אוֹיבֶּערְשְׁטְן, ווָאס עֶר אִיז נוֹשֵׂא הֲפָכִיִּים.

These two seemingly contradictory things are asked of a Jew. This is possible because every Jew is connected to G‑d, Who reconciles opposites. Such bitachon does not contradict faith at all. Indeed, it is one of the foundations of faith.

אוּן דֶערִיבֶּער, אִיז דֶער בִּטָּחוֹן נִיט קֵיין סְתִירָה צוּ דֶער אֱמוּנָה. וּבִכְלַל אִיז גָאר אַדְּרַבָּה, בִּטָּחוֹן אִיז מִיסוֹדֵי וְעִיקְרֵי הָאֱמוּנָה.

Similar concepts apply with regard to our Divine service. A Jew must be aware that “everything is in the hands of Heaven.”37 Even “the fear of Heaven,” which our Sages37 say is not in the hands of Heaven but rather is given over to man’s initiative, requires G‑d’s help, for we can do nothing alone.

Nevertheless, together with our knowledge that “everything is in the hands of Heaven,” individual effort is required. Since both this knowledge and personal initiative stem from the G‑dly soul – which is “an actual part of G‑d,”38 Who reconciles opposites – these two thrusts are not contradictory in truth. On the contrary, one complements the other.

אוּן אַזוֹי אִיז אוֹיךְ בַּנּוֹגֵעַ צוּ עֲבוֹדָה הָרוּחְנִית: צוּזַאמֶען מִיט דֶער יְדִיעָה אַז "הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם"80, אַז אַלְץ קוּמְט פוּן דֶעם אוֹיבֶּערְשְׁטְן – אוּן אֲפִילוּ דֶער עִנְיָן פוּן "יִרְאַת שָׁמַיִם" אוֹיף ווֶעלְכְן מֶען אִיז מְסַיֵּים "חוּץ מִיִּרְאַת שָׁמַיִם", אַז דָאס הָאט מֶען אִיבֶּערְגֶעגֶעבְּן דֶעם מֶענְטשְׁן, אִיז אוֹיךְ אִין דֶעם, קֶען מֶען אַלֵיין גָארְנִיט אוֹיפְטָאן כַּנַּ"ל – אָבֶּער, בְּיַחַד עִם זֶה, פָאדֶערְט זִיךְ דַּוְקָא עֲבוֹדָה בְּכֹחַ עַצְמוֹ. אוּן ווִיבַּאלְד, אַז בֵּיידֶע תְּנוּעוֹת קוּמֶען פוּן נֶפֶשׁ הָאֱלֹקִית ווָאס זִי אִיז חֵלֶק אֱלֹקַה מַמָּשׁ, נוֹשֵׂא הֲפָכִיִּים, זַיְינֶען דִי צְווֵיי תְּנוּעוֹת בֶּאֱמֶת נִיט בִּסְתִירָה, אַדְּרַבָּה, זֵיי זַיְינֶען מַשְׁלִים אֵיינֶע דֶער אַנְדֶערֶער.

Revealing the Hidden

7

The command G‑d gave to Moshe was,2 “Speak to the Children of Israel and have them journey forth.” This is a command to us as well. Our Divine service must involve drawing closer to Mount Sinai and not joining one of the four camps: i.e., not withdrawing entirely from the world, not performing our Divine service by rote, without any desire and energy, not abandoning our mission and instead waging war against the world, and not merely sitting with folded arms and relying solely on G‑d.

ז

דֶער צִיוּוּי מִלְמַעְלָה דוּרְךְ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ אִיז גֶעווֶען: “דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ”. דִי עֲבוֹדָה דַארְף זַיְין – גֵיין נֶעעֶנְטֶער אִין דֶער רִיכְטוּנְג צוּם הַר סִינַי. נִיט אָפְּשְׁלִיסְן זִיךְ אִינְגַאנְצְן פוּן ווֶעלְט; נִיט אַרְבֶּעטְן אָן שׁוּם חֵשֶׁק וְחַיּוּת; נִיט ווַארְפְן זַיְין עֲבוֹדָה וּשְׁלִיחוּת אוּן פַארְפִירְן אַ מִלְחָמָה מִיט ווֶעלְט אוּן נִיט פַארְלֵייגְן דִי הֶענְט אוּן צוּצוּלָאזְן אַלְץ צוּם אוֹיבֶּערְשְׁטְן (ווִי דִי סְבָרוֹת פוּן דִי פִיר כִּתּוֹת), נָאר – טָאן אִין ווֶעלְט, בַּאלַיְיכְטְן אוּן בְּרֶענְגֶען זִיךְ אוּן דִי ווֶעלְט – נֶענְטֶער צוּ תּוֹרָה, “וְיִסָּעוּ”.

Rather, we must be involved in illuminating the world, bringing ourselves and it closer to the Torah. This approach – setting forth toward Mount Sinai – brings about the splitting of the sea, the transformation of water into dry land.

What is implied? That the material dimensions of worldly existence do indeed remain, but the “sea” – the G‑dly power contained and hidden therein, in chassidic terminology, koach hapoel shebenifal, the power of the Creator in the creation – is revealed.39 This in turn leads to the revelation of the Giving of the Torah,40 which is a microcosm of the revelations of the Era of the Redemption,41 at which time G‑d’s intent in creation – the establishment of a dwelling for Him in this lowly realm – will be consummated.

אוּן דִי הַנְהָגָה פוּן “וְיִסָּעוּ” בְּרֶענְגְט קְרִיעַת יַם סוּף, – “הָפַךְ יָם לְיַבָּשָׁה”, – ווֶעלְט, בְּלַיְיבְּט טַאקֶע אַ מְצִיאוּת, אָבֶּער אִין אִיר ווֶערְט אַנְטְפְּלֶעקְט דֶער “יַם”81, דֶער פַארְבַּאהַאלְטֶענֶער כֹּחַ אֱלֹקִי ווָאס אִין אִיר, דֶער כֹּחַ הַפּוֹעֵל שֶׁבְּנִפְעַל.

ווָאס דָאס בְּרֶענְגְט צוּם גִּילּוּי פוּן מַתַּן תּוֹרָה82, ווָאס אִיז אַ מֵעֵין פוּן דֶעם גִּילּוּי דְּלֶעָתִיד83, ווָאס דַאן ווֶעט זִיךְ אוֹיסְפִירְן דִי כַּוָּנַת הַבְּרִיאָה – דִּירָה לוֹ יִתְבָּרֵךְ בַּתַּחְתּוֹנִים.

Responding to a Higher Source

8

Everything which transpires in the world is dependent on the Jewish people. When a Jew attains a particular spiritual objective within his own personality, a parallel effect is produced in the world at large.42 As such, we can appreciate that the advantage of journeying forth is not only that it involves a higher level of Divine service than that represented by the approaches of the four camps, but also because it produces a more comprehensive ascent within the person carrying out this Divine service, and this causes a parallel effect in the world.

It is specifically the approach of journeying forth that brings about a parallel to the splitting of the sea within a person’s soul. The hidden G‑dliness therein is revealed, and therefore this brings about a parallel to the splitting of the sea also in the world at large.

ח

אַלֶע עִנְיָנִים פוּן ווֶעלְט זַיְינֶען אָפְּהֶענְגִיק פוּן אִידְן. דוּרְךְ דֶעם ווָאס אַ אִיד פּוֹעֵל’ט אַן עִנְיָן בַּיי זִיךְ, ווֶערְט דָאס זֶעלְבֶּע אוֹיפְגֶעטָאן אוֹיךְ אִין ווֶעלְט84. דֶערְפוּן אִיז פַארְשְׁטַאנְדִיק, אַז דֶער אוֹיפִטוּ פוּן “וְיִסָּעוּ” אוֹיף דִי סְבָרוֹת פוּן דִי ד’ כִּתּוֹת, אִיז נִיט נָאר מִצַּד דֶעם עִילּוּי בְּהָעֲבוֹדָה, נָאר אוֹיךְ מִצַּד דֶעם עִילּוּי בָּאָדָם הָעוֹבֵד. דוּרְךְ דֶער עֲבוֹדָה פוּן “וְיִסָּעוּ” דַּוְקָא – ווֶערְט דֶער עִנְיָן פוּן קְרִיעַת יַם סוּף בְּנַפְשׁוֹ, דִי בַּאהַאלְטֶענֶע גֶ-טְלֶעכְקַיְיט פוּן זַיְין נֶפֶשׁ קוּמְט אַרוֹיס לְגִילּוּי, וּבְמֵילָא טוּט זִיךְ אוֹיף קְרִיעַת יַם סוּף אוֹיךְ אִין ווֶעלְט.

There exists another distinction between journeying forth and the approaches of the four camps. The approaches of each of the four camps stems from human wisdom, while journeying forth is a response to G‑d’s command. No one had thought of this course of action until Moshe relayed it in the name of G‑d. (This is reflected in the Mechilta’s description of the four camps. If there had been people who desired to “journey forth,” the Mechilta would have also mentioned a fifth camp.)

דֶער חִילּוּק צְווִישְׁן דֶער הַנְהָגָה פוּן דִי פִיר סְבָרוֹת אוּן דֶער הַנְהָגָה פוּן “וְיִסָּעוּ” אִיז אוֹיךְ אִין דֶעם, ווָאס דִי פִיר סְבָרוֹת קוּמֶען פוּן דֶעם שֵׂכֶל פוּן דִי אַנְשֵׁי הַכִּתּוֹת אָבֶּער אוֹיף דֶער סְבָרָא פוּן “וְיִסָּעוּ” הָאט זִיךְ קֵיינֶער נִיט גֶעכַאפְּט בִּיז מֹשֶׁה רַבֵּינוּ הָאט עֶס גֶעזָאגְט אִין דֶעם אוֹיבֶּערְשְׁטְנְס נָאמֶען. (אַ רַאְיָה דֶערְצוּ אִיז אוֹיךְ פוּן דֶעם ווָאס אִין מְכִילְתָּא ווֶערְט גֶערֶעדט נָאר ווֶעגְן פִיר כִּתּוֹת, אוֹיבּ עֶמֶעצֶען ווָאלְט אַיְינְגֶעפַאלְן דִי סְבָרָא פוּן “וְיִסָּעוּ” ווָאלְט דָאךְ גֶעווֶען אוֹיךְ אַ פִינְפְטֶע כִּתָּה).

This also serves as a lesson for all generations. Everyone is challenged by the question: What is truly G‑d’s will? When a Jew is introduced to a path of Divine service which he hadn’t thought about, and which runs contrary to his natural tendencies and will, and therefore challenges his understanding, it is highly probable that this is the path which G‑d wants him to follow, and Divine providence has caused him to hear about it.

אוּן אוֹיךְ דָאס אִיז אַ הוֹרָאָה צוּ אַלֶע דוֹרוֹת: פוּן דִי פְּרָאבֶּעס – צוּ ווִיסְן אַז סְ’אִיז כְּפִי אֲמִיתִּית רָצוֹן הָעֶלְיוֹן: בְּשַׁעַת אַ אִיד הֶערְט ווֶעגְן אַן אוֹפֶן עֲבוֹדָה ווָאס אִיז אִים נִיט אַיְינְגֶעפַאלְן, אַדְּרַבָּה, דָאס אִיז גָאר הֵיפֶּךְ פוּן זַיְין טֶבַע אוּן הֵיפֶּךְ פוּן זַיְין רָצוֹן, ווָאס דֶערְפַאר לֵייגְט זִיךְ דָאס אוֹיךְ נִיט אָפּ אִין זַיְין שֵׂכֶל – אִיז קָרוֹב לְוַדַּאי, אַז דָאס אִיז דֶער סֵדֶר עֲבוֹדָה ווָאס דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער ווִיל פוּן עֶם, ווָאס דֶערִיבֶּער הָאט דִי הַשְׁגָּחָה הָעֶלְיוֹנָה אִים מַזְמִין גֶעווֶען צוּ הֶערְן אוּן זִיךְ דֶערְווִיסְן ווֶעגְן אַזַא סָארְט עֲבוֹדָה.

When a path of Divine service makes sense to a person without effort and he accepts it enthusiastically, he cannot be sure if his motivation comes from his G‑dly soul or from the natural tendency of his animal soul.43 When, however, he is exposed to a path of service that runs contrary to his nature, it would appear that it is coming as a directive from Above.

אַ סֵדֶר עֲבוֹדָה ווָאס לֵייגְט זִיךְ אָן קֵיין הָארֶעווַאנְיֶע אוֹיף זַיְין שֵׂכֶל אוּן עֶר הָאט אִין דֶעם אַ חַיּוּת, קֶען מֶען נִיט זַיְין זִיכֶער צִי דָאס קוּמְט פוּן נֶפֶשׁ הָאֱלֹקִית אָדֶער פוּן טֶבַע נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית85; בְּשַׁעַת אָבֶּער עֶר הֶערְט ווֶעגְן אַן עֲבוֹדָה ווָאס אִיז הֵיפֶּךְ טִבְעוֹ, אִיז מַשְׁמַע אַז דָאס קוּמְט צוּ אִים מִלְמַעְלָה.

Indeed, the more natural resistance a person feels to a particular path of service, the more that proves that this path has a particular connection to him. For this reason, the yetzer hara creates various challenges, making it enormously difficult for him to accept this path.44

אוּן ווָאס מֶער אִים ווִילְט זִיךְ נִיט דֶער סָארְט עֲבוֹדָה – אַלְץ מֶער רַאְיָה אִיז עֶס, אַז דָאס אִיז דִי עֲבוֹדָה ווָאס אִיז נוֹגֵעַ צוּ אִים בְּיִחוּד, ווָאס דֶערִיבֶּער מַאכְט אוֹיף דֶער יֵצֶר הָרָע פַארְשִׁידֶענֶע אָנְשְׁטְרֶענְגוּנְגֶען, אַז דִי עֲבוֹדָה זָאל אִים אָנְקוּמֶען אַמְשְׁווֶערְסְטְן86.

Stepping Beyond One’s Self

9

There is a common factor in the approaches of all four camps, and therefore the Torah links them together. All were natural responses, stemming from man’s intellect. All lacked a complete sense of bittul, self-transcendence and commitment to align with G‑d’s true will. Since a complete sense of bittul was lacking,i.e., there was a deficiency in the individuals involved, the service they performed was also imperfect. They were overlooking the option to “journey forth,” which G‑d would command.

ט

עֶס אִיז דָא אַ צַד הַשָּׁוֶה פוּן דִי אַלֶע סְבָרוֹת פוּן דִי פִיר פַארְשִׁידֶענֶע כִּתּוֹת, אוּן דֶערִיבֶּער פָּארְט זֵיי דֶער פָּסוּק צוּנוֹיף צוּזַאמֶען: דִי אַלֶע סְבָרוֹת זַיְינֶען גֶעקוּמֶען מִצַּד הַטֶּבַע וְהַשֵּׂכֶל אוּן בַּיי זֵיי אַלֶע הָאט גֶעפֶעלְט דֶער שְׁלֵימוּת הַבִּיטּוּל אוּן דֶער אַווֶעקְלֵייג צוּ מְכַוֵּן זַיְין צוּם אֲמִתִּית רָצוֹן הָעֶלְיוֹן. אוּן ווִיבַּאלְד אַז עֶס הָאט גֶעפֶעלְט אִין שְׁלֵימוּת הַבִּיטּוּל – חִסָּרוֹן בְּאָדָם הָעוֹבֵד – בְּמֵילָא אִיז אוֹיךְ דִי עֲבוֹדָה נִיט גֶעווֶען כְּפִי הָרָצוּי, עֶס הָאט גֶעפֶעלְט דִי עֲבוֹדָה פוּן “וְיִסָּעוּ”, ווָאס סְ’אִיז גֶעווֶען דֶער רָצוֹן הָעֶלְיוֹן.

When a person’s conduct is characterized by true bittul and he seeks to adapt his conduct to G‑d’s will, G‑d empowers his mind to be sensitive to that ultimate Divine will. And the understanding he reaches may not necessarily be an expression of his own individual nature at all; indeed, at times, it may run contrary to that nature.

בְּשַׁעַת סְ'אִיז פַארַאן דֶער אֱמֶת'עֶר בִּיטּוּל, אַז מְ'ווִיל מְכַוֵּן זַיְין צוּם רָצוֹן הָעֶלְיוֹן, אִיז דַאן דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער מַזְמִין אוּן גִיט אַרַיְין בְּדַעַת הָאָדָם, אַז בַּיי אִים זָאל זִיךְ אָנְהֶערְן אֲמִיתִּית רָצוֹן הָעֶלְיוֹן, ווָאס עֶס קוּמְט כְּלַל נִיט מִצַּד טִבְעוֹ, וְלִפְעָמִים אִיז עֶר גָאר – הֵיפֶּךְ טִבְעוֹ.

The Splitting of the Sea in Microcosm

10

On this basis, we can appreciate how obeying the command to “journey forth” brings about a parallel to the splitting of the sea within a person’s soul. Within the inner reaches of every Jewish soul, there is bittul to G‑d’s will. Our human nature, habits, and our minds conceal this. But the further a person “leaves Egypt,” i.e., the further he transcends his individual limitations and personal preferences, and instead nullifies himself to G‑d’s will, the closer he comes to “the sea splitting within his soul,” i.e., his inner self being revealed.

The revelation of the G‑dliness hidden within the soul of an individual brings about a revelation of the G‑dliness hidden within the world at large – “the splitting of the sea” in that larger sphere. Indeed, this heralds the ultimate revelations, when “the glory of G‑d will be revealed, and all flesh will see together that the mouth of G‑d has spoken.”45

י

אוּן דָאס אִיז דֶער בִּיאוּר פוּן דֶעם ווָאס דוּרְךְ דֶער עֲבוֹדָה פוּן "וְיִסָּעוּ" טוּט זִיךְ אוֹיף קְרִיעַת יַם סוּף בְּנַפְשׁוֹ: יֶעדֶער אִיד בִּפְנִימִיּוּת נַפְשׁוֹ הָאט דֶעם בִּיטּוּל צוּם רָצוֹן הָעֶלְיוֹן. מֶער נִיט ווָאס דִי מֶענְטשְׁלֶעכֶע טֶבַע, גֶעוואוֹינְהַיְיטְן אוּן שֵׂכֶל פַארְשְׁטֶעלְן אוֹיף דֶעם. אִיז בְּשַׁעַת עֶר גֵייט אַווֶעק פוּן זַיְין מִצְרַיִם אַלְץ ווַיְיטֶער, עֶר רֶעכְנְט זִיךְ נִיט מִיט זַיְינֶע אֵייגֶענֶע עִנְיָנִים אוּן אִיז זִיךְ מְבַטֵּל צוּם רָצוֹן הָעֶלְיוֹן – ווֶערְט דַאן נִתְגַּלֶּה פְּנִימִיּוּת נַפְשׁוֹ (קְרִיעַת יַם סוּף שֶׁבְּנַפְשׁוֹ). אוּן דוּרְךְ דֶעם ווֶערְט אוֹיךְ נִתְגַּלֶּה דֶער אֱלֹקוּת ווָאס אִיז פַארְבַּאהַאלְטְן אִין ווֶעלְט (קְרִיעַת יַם סוּף בָּעוֹלָם), בִּיז אַז "וְנִגְלָה כְּבוֹד הֲוָיָ' וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי הֲוָיָ' דִּבֵּר"87.

The Rebbe’s Message: “Journey Forth”

11

In most years, Yud Shvat, the anniversary of the passing of my revered father-in-law, the Rebbe, falls in the week of Parshas Beshalach. As everything is controlled by Divine providence, we see a connection to the theme of this Torah reading, for the Rebbe’s conduct and his directives to his chassidim and those who bonded with him were infused with the message, “journey forth.”

יא

בְּרוֹב הַשָּׁנִים אִיז דִי קְבִיעוּת פוּן יוּ”ד שְׁבַט (יוֹם הַהִילוּלָא שֶׁל כְּבוֹד קְדֻשַּׁת מוֹרִי וְחָמִי אַדְמוּ”ר) אִין פַּרְשַׁת בְּשַׁלַּח. אַלֶע עִנְיָנִים זַיְינֶען דָאךְ בְּהַשְׁגָּחָה פְּרָטִית. זֶעט מֶען אוֹיךְ, ווִי דִי הַנְהָגָה פוּן דֶעם רֶבִּי’ן בַּעַל הַהִילוּלָא אוּן דִי הוֹרָאוֹת ווָאס עֶר הָאט אַרוֹיסְגֶעגֶעבְּן צוּ זַיְינֶע חֲסִידִים וּמְקוּשָּׁרִים זַיְינֶען אִין דֶעם סֵדֶר פוּן – “וְיִסָּעוּ”.

The Rebbe demanded that we not isolate ourselves from the world, not regard our efforts to refine the world as “harsh labor,” something we are forced to do, not become absorbed only in combating negative forces, and not fulfill our obligations merely with prayer and trust in G‑d. Instead, he desired that his chassidim take the initiative in illuminating the world with G‑dliness, and fulfill this mission with energy and enthusiasm. The purpose is to bring the world a step closer to “the Giving of the Torah,” whose consummation will be the revelation of the Torah’s inner secrets, which, in a complete sense, will take place in the Era of the Redemption.46

דֶער רֶבִּי הָאט גֶעמָאנְט: נִיט אָפְּשְׁלִיסְן זִיךְ פוּן ווֶעלְט, נִיט טָאן מִיט אַ גֶעפִיל פוּן עֲבוֹדַת פֶּרֶךְ, פוּן הֶכְרַח, נִיט זַיְין פַארְטְרוּנְקֶען נָאר מִיטְן מִלְחָמָה הַאלְטְן אוּן נִיט יוֹצֵא זַיְין בְּלוֹיז מִיט תְּפִלָּה אוּן בִּטָּחוֹן, נָאר טָאן מִיט אַ מֶרֶץ אוּן חַיּוּת אוֹיף צוּ בַּאלַיְיכְטְן דִי ווֶעלְט, צוּ בְּרֶענְגֶען זִי מִיט אַ שְׁרִיט נֶענְטֶער צוּ מַתַּן תּוֹרָה – בִּיז צוּ גִּילּוּי טַעֲמֵי תּוֹרָה, פְּנִימִיּוּת הַתּוֹרָה88, ווָאס בִּשְׁלֵימוּתָן ווֶעלְן זֵיי נִתְגַּלֶּה ווֶערְן בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ.

This can only be achieved through a personal splitting of the sea, revealing the G‑dliness hidden within one’s soul. When a person tries, and tries again, and he still doesn’t see that he was able to bring some measure of light into the world, he must realize that the fault lies in himself; he has yet to reveal the G‑dliness within his soul and has yet to tap the potential granted to him to illuminate the world.

אוּן דֶערְצוּ קֶען מֶען צוּקוּמֶען נָאר דוּרְךְ קְרִיעַת יַם סוּף – גִּילּוּי הַהֶעְלֵם שֶׁבְּנַפְשׁוֹ. אוֹיבּ עֶר הָאט גֶעטָאן אֵיין מָאל אוּן נָאךְ אַמָאל אוּן עֶר זֶעט נָאךְ אַלְץ נִיט אַז עֶר הָאט עֶפֶּעס אוֹיפְגֶעטָאן צוּ מַאכְן לִיכְטִיקֶער אִין ווֶעלְט, דַארְף עֶר ווִיסְן, אַז דֶער חִסָּרוֹן אִיז אִין אִים: עֶר הָאט נָאךְ נִיט מְגַלֶּה גֶעווֶען פְּנִימִיּוּת נַפְשׁוֹ, עֶר הָאט נָאךְ נִיט אוֹיסְגֶענוּצְט זַיְינֶע פַארְבָּארְגֶענֶע כֹּחוֹת ווָאס מְ'גִיט יֶעדֶער אִידְן אוֹיף בַּאלַיְיכְטְן זִיךְ אוּן דִי ווֶעלְט.

Uncovering Treasures

12

Our souls’ potential is revealed by the Torah, for it is the Torah’s mystic secrets which reveal the hidden potential of our souls. Therefore, there is an impetus from Above in these later years, when we are so very close to the coming and revelation of Mashiach, and we must reveal the G‑dliness hidden within the world (the splitting of the sea in the macrocosm) by revealing the hidden powers within our souls (the splitting of the sea in the microcosm). Specifically, at this time, the Torah’s mystic secrets have begun to be revealed. This includes the secrets enclothed within nigleh, the revealed dimension of Torah law.

This process of revelation was continued in our generation by my revered father-in-law, the Rebbe – whose yahrzeit is being commemorated today – who uncovered many concepts and directives of the Torah which had not been revealed previously. As explained in the maamar Basi LeGani,47 treasures that have been hidden and sealed for generations are revealed for the sake of emerging victorious in battle. It is by revealing these treasure troves of Torah that we will reveal “the treasure trove of fear of Heaven” which each of us possesses within our souls.48

And with this power, we will emerge victorious in battle. The veils with which the forces of evil conceal G‑dliness will be rent and the G‑dly power invested in creation will be revealed. Moreover, the prophet declared,46 “All flesh will see that the mouth of G‑d has spoken,” with the coming of Mashiach. May this take place in the near future.

יב

עִנְיָנֵי הַנְּשָׁמָה ווֶערְן נִתְגַּלֶּה דוּרְךְ תּוֹרָה. דִי כֹּחוֹת הַנֶּעֱלָמִים שֶׁבְּנֶפֶשׁ ווֶערְן נִתְגַּלֶּה דוּרְךְ דִי עִנְיָנִים הַנֶּעֱלָמִים שֶׁבַּתּוֹרָה. אִיז דֶערִיבֶּער, אִין דִי לֶעצְטֶע יָארְן, ווֶען מֶען הַאלְט שׁוֹין גָאר נָאעֶנְט צוּ בִּיאַת וְגִילּוּי הַמָּשִׁיחַ אוּן מֶען דַארְף בַּאלַיְיכְטְן אוּן מְגַלֶּה זַיְין דֶעם הֶעְלֵם פוּן דֶער גַאנְצֶער ווֶעלְט (קְרִיעַת יַם סוּף שֶׁבָּעוֹלָם), דוּרְךְ גִּילּוּי כֹּחוֹת הַנֶּעֱלָמִים שֶׁבְּנַפְשׁוֹ (קְרִיעַת יַם סוּף שֶׁבְּנֶפֶשׁ), הָאט מֶען מִלְמַעְלָה אָנְגֶעהֵייבְּן מְגַלֶּה זַיְין נִסְתָּר דְּתוֹרָה, אוֹיךְ נִסְתָּר ווָאס אִין דֶעם נִגְלֶה שֶׁבַּתּוֹרָה, בִּיז בְּדוֹרֵנוּ דוּרְךְ דֶעם רֶבִּי'ן בַּעַל הַהִילוּלָא, – כַּמָּה הוֹרָאוֹת וְעִנְיָנִים אִין תּוֹרָה ווָאס זַיְינֶען בִּיז אִיצְט גֶעווֶען בַּאהַאלְטְן, (וְכִלְשׁוֹן הַמַּאֲמָר דִּבּוּר הַמַּתְחִיל בָּאתִי לְגַנִּי, שֶׁבִּשְׁבִיל נִצּוּחַ הַמִּלְחָמָה מְגַלִּים אוֹצְרוֹת הַכְּמוּסִים וַחֲתוּמִים מִדּוֹר דּוֹר), ווָאס דוּרְךְ דֶעם אַלֶעם ווֶערְט נִתְגַּלֶּה דֶער אוֹצָר שֶׁל יִרְאַת שָׁמַיִם89 שֶׁבְּנֶפֶשׁ הָאָדָם, וּבְכֹחַ זֶה, אִיז מֶען מְנַצֵּחַ דִי מִלְחָמָה, אַז עֶס שְׁפַּאלְט זִיךְ דֶער הֶעְלֵם וְהֶסְתֵּר דִּלְעוּמַּת זֶה; עֶס ווֶערְט נִתְגַּלֶּה דֶער כֹּחַ אֱלֹקִי שֶׁבְּהַבְּרִיאָה, בִּיז אַז וְרָאוּ כָל בָּשָׂר (אֲפִילוּ), בְּבִיאַת מָשִׁיחַ צִדְקֵנוּ, בְּקָרוֹב מַמָּשׁ.

Likkutei Sichos, Vol. 3, P. 876ff. Adapted From A Sichah Delivered On Yud-Shvat, 5722 [1962]

(משיחת יו״ד שבט תשכ״ב)